זה לא סוף העולם. זה רק עצב.

 

היום אני עצובה.

אחת לכמה זמן יש לי ימים כאלה, של עצב.  לא לעיתים קרובות, אבל מדי כמה זמן.

לא תמיד אני יודעת למה ומאיפה הוא בא.

כבר הבנתי שזה לפעמים משהו אנרגטי כזה שעובר דרכי.

תמיד אוכל למצוא לו צידוקים במציאות כמובן, אבל לפעמים הם רק תירוצים.

יש עצב, הוא בא, וזהו.

קורה לכם גם לפעמים? שפתאום עולה איזה רגש כזה שלא קל להרגיש אותו ? והוא לא עובר תוך כמה דקות ?

יש לנו נטייה טבעית לעשות הכל כדי לא להרגיש תחושה שאינה נעימה לנו.

עצב, פחד, לחץ, תסכול..כל החבורה הנחמדה הזו.

אני מתחילה להרגיש עצובה, אולי אפילו עולות כמה דמעות, מועקה מוכרת שכזו, ותוך זמן די קצר אני אחפש הסחות דעת.

זה יכול להיות אוכל טעים שאפנק את עצמי בו, או סיבוב קניות קטן, ככה בשביל הנפש, אולי לצאת לבלות, להתקשר לחברה.

וכל דבר כזה עוזר. במידה מסויימת.

אז למה אני עדיין עצובה? למה כשפגה השפעת ה"סם", הסחת הדעת, העצב חוזר בדיוק כפי שהיה ? ויותר חשוב מזה, איך אני גורמת לו להיעלם שוב ???

תשמעו חברים, יש לי חדשות טובות ויש לי חדשות רעות.

החדשות הטובות, זה עובר ! את זה כולנו יודעים J

החדשות הפחות נעימות, כדי שרגש באמת "יעבור" הלאה, הדבר הכי טוב שנוכל לעשות, הכי יעיל, הכי מהיר, הוא לאפשר לעצמנו להרגיש אותו.

יופי.

ממש עזרתי לכם הא?!

הרי התגובה האוטומטית היא לברוח. איך נתגבר עליה ? ולמה שנעשה את זה בכלל ?

אז זהו, נעשה את זה כי ברגע שנאפשר לרגש להיות ונסכים להרגיש אותו, תוך זמן קצר תיווצר איזושהי רגיעה.

חשוב לי להבהיר, זו לא רגיעה של "איזה יופי אני כבר לא עצובה". לא.

זו רגיעה של "אוקי, אני יכולה לנשום בתוך העצב הזה".

לאפשר לרגש להיות זה לאפשר לעצמנו לבכות, להתרחק לקצת מחברת אנשים או להיפך, לבחור מישהו קרוב ולבכות לידו, בתוך החיבוק שלו.

במקרה של לחץ, לאפשר ללחץ להיות זה ממש לעזור לגוף להתכווץ.

זה לכתוב את כל מה שמלחיץ אותי כרגע על נייר ולהתבונן בזה. או לכתוב את כל מה שמתסכל אותי, מפחיד אותי.

לתת לזה מקום. אמיתי.

אולי לדמיין את הילד או הילדה שבי שלפעמים אלו בעצם הם שמפחדים, או מתוסכלים. להיות בדמיון שלנו ההורים שלהם ולחבק, לאפשר.

ויחד עם המקום הזה, האיפשור הזה, נוכל להתבונן ולהבין, זה לא סוף העולם.

הדרמה שאני מרגישה היא בעיקר המחשבות שלי, פחות הרגש עצמו.  ואת המחשבות אני יכולה להרגיע.

אז היום אני עצובה. מרשה לעצמי לבכות. לעשות דברים בקצב איטי יותר, לקחת את הזמן קצת להיות עם העצב. רק אני והוא, סוליקו. זמן איכות J

ומחר? מחר יום חדש. אולי העצב עוד ילווה אותי, אולי כבר לא.

מה שבטוח, אני נושמת בתוך העצב, יש לי אויר. זה לא סוף העולם. זה רק עצב.