ילדה הורית
לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד שלקחנו על עצמנו בתור ילדים. לפעמים במודע, לרוב ממש לא במודע.
למשל – תפקיד הילד הטוב, הילדה המוצלחת, הכבשה השחורה, הילד הבעייתי….ויש עוד מלא כאלה.
שלומית היתה ילדה הורית.
זה אומר שמגיל ממש ממש צעיר, היא הרגישה שזה מתפקידה לדאוג להורים. זה מתחיל בתשומת לב להתנהגות שלה מולם,
לא להיות לעומס עליהם. אז היא תמיד היתה צריכה להיות "בסדר".
היא לא הרגישה שיש לה לגיטימציה או אפשרות להיות עצובה, נסערת או מפחדת.
בנוסף, היא זו שגישרה ביניהם כשרבו, עזרה בכל מה שיכלה בבית,
וכולם ידעו – שולמית ילדה גדולה, מסתדרת, היא יכולה הכל.
וכך עד היום, כשהיא כבר אמא בעצמה.
היא עדיין המגשרת בין ההורים, זו שפונים אליה לעזרה בכל דבר מקטן עד גדול.
אלי היא הגיעה כי הרגישה מועקה שהולכת וגוברת בחיי היום יום שלה.
ולא ידעה ממה היא נובעת ומה לעשות איתה.
כלפי חוץ היא תמיד מחייכת, תמיד שמחה.
ככה מילדות.
אין על החיוך של שלומית. כולם אמרו לה כך.
אבל היה לזה מחיר, מחיר כבד.
כי שלומית הרגישה שאין לה לגיטימציה להרגיש עצב, או פחד.
אסור.
זה אוטומט שנשאר איתה מילדות – הידיעה שאם תהיה עצובה זה ילחיץ את ההורים, יעמיס עליהם.
והיא צריכה להסתדר לבד.
אז עד היום היא מרגישה שאם תרשה לעצמה לבכות, היא תאבד שליטה, תתפרק לרסיסים.
ולא יהיה מי שיאסוף.
כי "שלומית תמיד מסתדרת".
כך קרה שכל הרגשות שלא הרשתה לעצמה לבטא, להרגיש, עצורים שם בפנים, מנותבים למיכל סגור בנבכי הנפש שלה.
היא חשבה שהם הסתלקו…נעלמו,
אבל הם שם. מחכים לתורם.
והאנרגיה הזו מצטברת ומתאספת והופכת לאט לאט לאותה מועקה שקשה לשאת.
שלומית התחילה לחוות התפרצויות זעם, ועצבנות שהופניתה לבן הזוג שלה ולילד.
היא לא הבינה מה הטריגר.
לא היתה מודעת לכך שהכל נובע מאותם רגשות שלא מקבלים אצלה לגיטימציה או מקום.
כי המיכל מלא, וגולש החוצה.
מה עשינו
קודם כל איפשרתי לה לספר ולהציף כל מיני סיפורי ילדות.
דברים שעד שלא התחלנו לשוחח עליהם, לא ממש זכרה שהיו.
וככל שנזכרה יותר, עלה הזעם.
איך ההורים נתנו לי להיות ככה?
איך למשל הם לא ראו שזה לא לענין לילדה בגילי ללכת לבד בחושך הביתה?
איך השאירו אותי להתמודד לבד מול מצבים מלחיצים ?
ונתנו לזעם הזה מקום.
בתוך המרחב של הקליניקה שהיוותה מקום בטוח, עודדתי אותה לכעוס,
עבור הילדה שהיתה.
עודדתי אותה לבכות.
זה אפשרי, זה בטוח, את לא לבד, אני איתך כאן.
והיא איפשרה לעצמה להוציא החוצה, באומץ רב,
את כל מה שחיכה שם בסבלנות במיכל ההוא.
מפגישה לפגישה היא שיתפה שהיא יותר ויותר מצליחה לשים גבולות בריאים בינה לבין ההורים,
הקשר עם הילד שלה השתפר פלאים,
היא חווה פחות ופחות התפרצויות זעם בבית,
נכנסה יותר שלווה ונחת רוח.
זה לא היה קל בכלל. דרש ממנה פתיחות והמון אומץ.
היא עשתה עבודה מדהימה.
והיום – היא מרגישה שהמועקה כבר כמעט ואיננה. יש לה אויר,
היא מרשה לעצמה לבכות גם בבית ואין לה תחושה שתתפרק.
לכל הרגשות יש מקום וביטוי אז הם לא מצטברים.
וחשוב לא פחות – יש לה כלים להתמודד.
היא מרגישה חזקה יותר מבפנים דווקא בזכות החיבור לרגשות שלה והלגיטימציה להרגיש אותם.