שנים מדברים איתנו על כך שמחשבה יוצרת מציאות.
"תחשבו טוב, יהיה טוב".
אין ספק שיש ערך רב לחשיבת מחשבות חיוביות, ועדיין, לא המחשבות הן שיוצרות את המציאות סביבנו, כי אם הרגשות שאנחנו חווים. ליתר דיוק, הרגשות שכלואים בתוכנו ולא מקבלים ביטוי.
רגש יוצר מציאות
נשמע מוזר? אני אסביר –
כולנו חווים רגשות, מרגע היוולדנו ועד רגע לכתנו מן העולם.
אבל משהו בדרך בה אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות רגש משתנה עם השנים.
כשאנחנו ילדים קטנים, הרגש הוא לא אישיו עבורנו.
שמתם לב פעם באיזו קלות תינוק או ילד קטן בוכים או צוחקים?
הם גם עוברים מאוד בקלות מבכי לצחוק, מתסכול לשביעות רצון.
לפעמים בשניות.
ואז, ככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, הרגשות שלנו הופכים להיות אישיו.
מפחיד אותנו לחוות פחד, לא נעים לנו להביע עצב ולבכות, מרתיע אותנו לחוות כעס או תסכול וכולי.
זה מגיע ממסרים של ההורים והסביבה וגם בעקבות חוויות שאנחנו חווים בילדות ובבגרות שנתקעות לנו שם בפנים.
כשאת בוכה את לא יפה, אם תהיה רגיש מדי לא יהיו לך חברים, את.ה כבר ילד.ה גדול.ה, זה לא יפה ככה לבכות.לכעוס…
יש כמובן גם מסרים בלתי מילוליים שאנחנו מקבלים מהמבוגרים בחיינו שנוגעים לחווית הרגש.
עם הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להימנע מרגשות מסוימים.
לפעמים בכוונה, לפעמים מבלי לשים לב.
זו ההימנעות שיוצרת לנו תקיעויות וקשיים.
כי הרגש לא הולך לשום מקום. גם אם נתעלם ממנו או נימנע או נדחיק.
הוא נשאר בתוכנו, בתוך מה שאני קוראת לו 'מיכל הרגש'.
הרגש לא הולך לשום מקום
רגשות שנשאיר תקועים בפנים, מבלי שנאפשר אותם וניתן להם ביטוי, לא ייעלמו מאליהם.
הם נשארים בתוכנו ויוצרים לנו מציאות בהתאם.
פחד או עצב שנמצאים בתוכנו ללא ביטוי, עלולים ליצור לנו קושי באינטימיות, יצירת זוגיות, התמודדות עם קשרים חברתיים, כסף…יו ניים איט.
יש כח עצום של שחרור בהכרה וביטוי של אותם רגשות.
ואז מה שקורה הוא שהשחרור שנוצר, ההקלה, הרוגע, הם אלו שיצרו עבורנו את המציאות שלנו.
חוויתי זאת גם על עצמי והמציאות של חיי, וכמובן, דרך השינויים שהמטופלים שלי חווים בחיים שלהם.
כשאנחנו לומדים איך לפרוק את הרגשות שלנו באופן קבוע, בצורה נכונה, אנחנו מייצרים לעצמנו שחרור, הקלה,רוגע.
השחרור הזה מייצר לנו מציאות חדשה, טובה יותר.
אני קוראת לזה –
#רגש_יוצר_מציאות
איך נכון עבורנו לפרוק רגשות?
מוזמנים לקרוא בפוסטים הבאים 🙂
,תגובות, מחשבות, שאלות – הכל יתקבל בברכה פה למטה, בתגובות.
שלכם,
מירב