לפעמים יש ימים בהם אין לי אנרגיות לכלום.

ימים כאלה שהמועקה מזדחלת, תחושת עצב עולה, לא תמיד ברור על מה ולמה.

בימים כאלה ממש לא בא לי להיות חיובית או אופטימית. זה ממני והלאה.

ואז יעלה בי מיד קול שיגיד
"תראי את הטוב, יש המון חיובי, מה יש לך להיות עצובה בכלל ?"
יש לו טון מבקר כזה, שופט אפילו.

והקול הזה רק גורם לי להרגיש עוד יותר רע.
הוא יוצר בי כיווץ,
מגביר את העצב וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר.
הרי ידוע לי וברור כשמש שיש המון דברים חיוביים שקורים לי ומסביבי.
אבל ברגע זה אני עצובה, או חסרת סבלנות, או סתם בדאון.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאמינה שחשיבה חיובית היא דבר נפלא, תורם ומאזן.
יחד עם זאת, זה לא יהיה נכון או אפקטיבי להכריח את עצמנו לחשוב דברים חיוביים בראש כשהרגש שעולה בנו הוא הפוך.

בימים כאלה אני זקוקה לקול אחר בתוכי, חומל, מבין.

לקול שיגיד, זה בסדר. מותר לך.
מותר להרגיש עצב, ומועקה או חוסר סבלנות,
תאפשרי לעצמך להיות שם, באיכסה, בג'יפה.

ועם הקול הזה, המבין ומקבל,
מיד משתררת בי שלווה מסויימת. נכנס לי יותר אויר לריאות.

העצב וחוסר המנוחה עדיין כאן
אבל אני מאפשרת אותם.
מאפשרת לעצמי להיות ככה, כמו שאני,
להזיל דמעה או שתיים או אלף.

אני כבר יודעת, מנסיון, כשאני מאפשרת לעצמי לשהות עם הרגשות האלה,
אחרי כמה זמן הם עוברים וחוזרת החיוביות, חוזרים החיוך וההומור.
כמו גל שהתנפץ וכעת הוא נסוג בחזרה…עד הגל הבא 🙂

אני מזמינה אתכם לאמץ את הקול המאפשר הזה,
להתנסות בלאפשר לעצמכם לשהות עם הרגשות שעולים. 

זה כמו שריר, ככל שמתאמנים זה הופך להיות יותר קל וטבעי.

שלכם,

מירב

השארת תגובה