את המילים האלו כתבתי בעשר דקות ביום שישי בצהריים. כמה ימים לפני ראש השנה של שנת 2018.
רציתי לנסח ברכת ראשהשנה שאוכל לשלוח לחברים ומתאמנים ולא היה לי מושג מה לכתוב.
אז התחלתי לחשוב על השנה שעברתי מראש השנה 2017 והבנתי שעברה עלי שנה עוצמתית, מיוחדת, משנת חיים.

התחלתי להקליד בלי יותר מדי לחשוב או לנסח, יותר בשביל עצמי. לתעד לעצמי את שהיה.

לאחר מכן קראתי וקראתי שוב.
פייר? התרגשתי.
יש משהו מאוד מרגש בלכתוב לעצמך את הדרך שעברת במהלך שנה.

שלחתי לחברה הקרובה ביותר שלי ולאחר שקראה היא אמרה לי שאין מצב שאני משאירה את זה לעצמי.
היססתי חמש דקות, ואז פרסמתי בחיל ורעדה בפייסבוק האישי שלי.

וואו, לא צפיתי את התגובות.

ועכשיו, קצת אחרי ראש השנה 2020, הגיע הזמן להעלות את זה גם לבלוג. בעריכות קלות.

מוזמנים לקרוא על השנה בה סוף סוף, חציתי את הגבול מרווקות לזוגיות, ומה איפשר לי להגיע לשם.

מראש השנה של 2017, לראש השנה של 2018. חתיכת דרך עברתי ☯️
*********************************

​לפני שנה, אחרי כמעט 10 שנים נטולות זוגיות אמיתית, הגעתי לנקודה בה הבנתי שאם לא אסתכל ל​'​לבד​'​ בלבן של העיניים, כלום לא ישתנה בחיים שלי.

הבנתי באמת, בהכי כואב שיש.

כי לפני כן הצלחתי להדחיק, להתעלם.
הרי אני יוצאת לדייטים, ואני אדם עם מודעות. מטפלת והכל.

אז אני בעשייה.
נכון ?

אז זהו, שפתאום הבנתי שאני בעשייה, אבל בכיוון הפחות יעיל שלה.
עשייה החוצה, ולא עשייה פנימה.

אזרתי אומץ (הרבה אומץ), ושיניתי כיוון.

מה זה אומר עשייה פנימה?

זה אומר להתמודד עם כל הכאב שכרוך בלהיות ללא זוגיות. לבד.

בלי לברוח לחשיבה חיובית, בלי לברוח לשוטטות באתרים, דייטים או אפילו קיטורים.

זה אומר לשבת עם עצמי, לבד, על הספה האפורה הזו שלי בסלון שאני כל כך אוהבת,
ולהגיד לעצמי שתמיד אהיה לבד. לנצח נצחים.

מה? את משוגעת? מזוכיסטית?? 😬

ממש לא.
הבנתי שזו הדרך היחידה להעלות את כל הכאב שיושב עמוק בפנים, בתת המודע,
את כל הפחדים וחוויות הלבד שיושבים שם גם הם, ולהציף אותם על פני השטח.
כי כל עוד הם שם, מתחת לפני השטח, הם באים איתי לכל מקום. לדייטים, למחשבות שלי, לציפיות, להימנעות…הכל מושפע
מהפחדים שיושבים שם בפנים.

אז הצפתי אותם, את כולם. אמרתי לעצמי את הדברים הכי כואבים. אלו שמעולם לא העזתי להגיד לעצמי.
ובכיתי למוות.
שעות.
ימים.

מלא חבילות טישו חוסלו (למה לא קניתי מניות בלילי לעזאזל?)
כל פעם שהיו לי כמה שעות לבד (היוש ימי שישי בערב ושבת בבוקר), זה מה שעשיתי.
וזה העלה כאב, ופחד. ודמיינתי את הכי גרוע מבחינתי.

איך בגיל מבוגר אני לגמרי לבד. אין לי עם מי ללכת לראות סרט,
אין לי עם מי להיות בחגים, אין לי עם מי לנסוע לחופש.
איך לעולם לא אחווה יותר חיבוק, נשיקה, מילות חיבה.
אין. אני לבד. לגמרי לבד.

אם אתם קוראים את זה עכשיו ועולות לכם דמעות, אולי זה אומר שגם הפחדים שלכם רוצים כבר לצאת החוצה.


הזמנתי את הפחדים הכי גרועים שלי לשבת איתי על הספה עם הטישו.
ובכיתי אותם החוצה.

ואז, הגיע יום שאמרתי לעצמי את אותם דברים ודמיינתי את אותן סיטואציות,
ובכיתי פחות.

ואז פחות.

ופתאום הגיע היום בו אמרתי לעצמי, אוקי, אז לא תהיה לי זוגיות בחיים. הבנתי.
בנתיים, אולי אני יכולה להנות ממי שמגיע?
מבלי לבדוק אם הוא boyfriend material , אם הוא עונה לי על הקריטריונים של בן זוג.
הקריטריון החדש והיחידי שהצבתי זה האם כיף לי איתו כאן ועכשיו. וזהו.

ובאו כל מיני. אחרי תקופה של שקט תעשייתי. התחילו לבוא.
פה מישהו נחמד שלא התאים, פה סתם שיחה נחמדה.
אבל מה אכפת לי שלא יצא מזה כלום?
במילא לא תהיה לי זוגיות בחיים.
זוכרים ?

והנה פתאום יש איזה מישהו שממש מתלהב ממני ואין סיכוי למשהו לטווח ארוך.
אבל כיף לי כאן ועכשיו. ואני מאפשרת לעצמי להנות.
ומשחררת.

ל ש ח ר ר.

מלא פעמים בעבר אמרתי לעצמי שחררי וזה לא הצליח.
תמיד היו שם הציפיות, הפחד מלהיפגע.

אבל ברגע שאזרתי מלא אומץ והצלחתי לבכות את הפחד (טוב נו, את רובו לפחות…)
כבר לא היה ממה לפחד.

אני אפגע?
אוקי, אז אני אבכה, אני כבר יודעת איך לעשות את זה.
מה יודעת, הוצאתי תואר שני בלבכות.
קטן עלי.

והכל קרה כל כך בעדינות, לא היו שם זיקוקים, 🎆
רק ארועים קטנים שלאט לאט התחלתי לשים אליהם לב,
ושמתי לב פתאום שאני יותר נהנית. יותר משוחררת. יותר צוחקת.

יותר אני.

ובין אלה שפגשתי ואמרתי לעצמי למה לא, כיף לי איתם עכשיו​,​ היה עוד אחד.
נפגשנו ממש במקרה.

והיה לנו כיף ביחד. אז נפגשנו עוד פעם.
אני לא בניתי על זוגיות בכלל (הרי אהיה לבד לנצח נצחים),
הוא ממש לא תכנן להכיר מישהי לזוגיות, הוא אמר לעצמו שעכשיו זה הזמן שלו להנות מהלבד.

אבל היה כיף. אז נפגשנו.
עוד פעם.
ועוד פעם.

ופתאום שמנו לב שזה נהיה כמעט כל יום.

ולאט, בעדינות, בלי לתכנן, בלי להתאמץ, נוצרה לה זוגיות.

זוגיות ?​?​
תאמינו לי שזה היה מפתיע ברמות. על אמת.
ועכשיו אנחנו יחד ☺️
גם זו עבודה, מסוג אחר, אבל עבודה 🙂

והנה הגיע שוב ראש השנה.
ואני מרשה לעצמי להיזכר אחורה, ​בדרך ​הזו ​שעשיתי השנה, שאני עדיין עושה.
​הדרך שאומרת – תרגישי. לא משנה מה, רק תרגישי כבר !
​ היה מאתגר, מה מאתגר, היה קשה ! ממש קשה.
והיה גם כיף, ומשחרר, ומחבר, לעצמי.
מחדש.

והשיחרור, הידיעה שגם אם אהיה לבד, הכל יהיה בסדר.​

גם אם אפגע, אני לא אתמוטט.

דרך הידיעה הזו, באה היכולת לחוות את ה'ביחד'.

ותאמינו לי, זה שווה.

לא הסתיימה העבודה, איפה, רחוק מזה.
אבל קל יותר להמשיך כשמסתכלים אחורה ורואים איזו דרך יפה עברנו.

אז מה אני מאחלת לכם?

בעיקר אומץ.
אומץ להתמודד עם כאבים, פחדים, עם עבודה ריגשית. אומץ לבכות, ​לצחוק, ​להרגיש, להוציא החוצה.
אה, וגם להנות מהדרך, ומההישגים הקטנים שבדרך.
להנות ממי שאתם. כי אתם ממש אחלה !! כל אחד ואחת מכם.
באחריות! ❤️

מי שרוצה, מוזמן גם לפוסט המקורי.

אשמח לתגובות שלכם כאן למטה. מוזמנים לשאול, לשתף, לספר את הסיפור שלכם 🙂

השארת תגובה