כמה פעמים מצאתם את עצמכם מרגישים מתח, לחץ, פחד, תסכול…
וניסיתם בכל צורה ודרך לסלק אותם, להפיג אותם ?
נכון, יש המון שיטות מצויינות לעשות את זה.
ועדיין, לפעמים, הדבר הכי טוב שנוכל לעשות זה פשוט לאפשר לעצמנו להרגיש את הרגש.
כן, גם אם זה עצב, פחד, מתח…
יחד עם זאת, שימו לב, המוח שלנו עובד עם מילים. גם כשאנחנו מרגישים, אנחנו רגילים ללוות את הרגשות האלו עם מילים, מחשבות, ואלו הופכות לפעמים לסרט שרץ לנו בראש ומעצים את הרגש.
נגיד אם קבעתם עם מישהו קרוב לכם והוא מאחר וגם לא עונה לטלפון.
באיזשהו שלב עולה רגש הפחד, או הכעס (תלוי מי האדם וכמה פעמים הוא אחר..).
ואז מתחילים לרוץ לנו סרטים בראש: "תמיד היא מאחרת, אי אפשר ככה!"
או לחילופין: " אני מקווה שהוא לא מוטל שם בצד הכביש זועק לעזרה"…
מכירים?
כי כשחושבים על זה, מה שהופך את הרגש ל"דרמטי" זה המחשבות שמתלוות אליו.
הדיבור הפנימי הזה שנוצר לנו בראש כשאנחנו מרגישים, התסריטים שאנחנו מתחילים להריץ על מה יהיה, או על מה עוד לא קרה לנו בחיים, או על מה יכול היה לקרות ועכשיו בטוח לא יהיה…
כולנו נהיים שפילברג לפתע פתאום.
אז אני מציעה לכם פה תרגיל !
כשעולה רגש כזה, קחו לעצמכם כמה דקות, נטרלו את המחשבות ורק תא]שרו לעצמכם לחוות את הרגש: בידקו איפה הוא בגוף, אם יש לו צבע, צורה… רק הרשו לו להיות שם בגוף.
ממש לעצום עיניים, לדמיין איפה הרגש נמצא ולהגיד לו: אני מרשה לך להיות.
לאפשר לעצמכם כמה דקות של רגש נטו.
כל מחשבה שעולה, ממש להגיד לה בראש – לא עכשיו.
לכווץ שרירים אם הרגש מכווץ אותם, לתת לדמעות לרדת אם יש דמעות שרוצות לצאת החוצה,
רק לתת לזה להיות. בלי שיפוט ובלי ביקורת.
תתכוננו להפתעה… כי לרוב, אחרי כמה דקות, הרגש נרגע, מתמתן, אפילו נעלם. נשארת עייפות הרבה פעמים, לא להיבהל. זה ימה שקורה אחרי שאנחנו מאפשרים לעצמו לפרוק את הרגש החוצה.
זה כמו אותו ילד שאמא שלו מדברת בטלפון והוא כל הזמן מושך לה במכנסיים ומנדנד: "אמא, אמא, אמא…"כשהיא מסיימת לדבר ומתפנה אליו, בדר"כ עצם הפניה אליו מרגיעה אותו והוא שוכח מה הוא בכלל רצה שהיה כל כך דחוף.
מוכנים לנסות ?
אני כאן לשאלות והבהרות 🙂