לא קלה היא לא קלה דרכנו…" כמילות השיר אכן הדרך הייתה ממש לא קלה. המון תלאות ומכשולים עברתי עד היום בו אוכל להגיד ש"אני נהנית ללכת לעבודה בבוקר". כבר ויתרתי וחשבתי שזה לא מציאותי ושזה לא יכול לקרות, וכל מי שמספר שזה קרה לו בטח סתם ממציא….

המסע הזה התחיל לפני כשנתיים כשהתפטרתי מעוד עבודה חסרת משמעות עבורי (בטוח שעבור אחרים היא מלאת משמעות, לי היא פשוט מאוד לא התאימה!) התפטרתי מבלי שתהיה לי חלופה אחרת, מבלי שמצאתי עבודה, כי פשוט הרגשתי ש"די"! "מספיק"! אני חייבת למצוא משהו שיגרום לי להרגיש אחרת. שיעניק לי אתגר, סיפוק ותחושת משמעות.

ואז הכרתי את מירב והתחלתי להיפגש איתה בשביל להבין מה זה בדיוק הדבר הזה שאני מחפשת. נפגשתי איתה מספר פעמים ואכן הגעתי לתובנות, אך בינן לבין יישומן המרחק היה עוד גדול.

אז המשכתי במסע החיפושים לעוד עבודה באותה המתכונת, ללא סיפוק וללא אתגר. הייתי רשומה לכל האתרים, הלכתי למלא ראיונות עבודה (שאם הייתי מקבלת שכר עבורם הייתי כבר עשירה) ועל אף שכבר סיימתי בדרך את הפגישות עימה, מירב דאגה להמשיך ולהתעניין בשלומי ובהתפתחויות עימי ותמיד ניסתה לעודד, לגרום לי להחזיק מעמד ולהמשיך בחיפוש, לנסות גם דרכים נוספות…

ובסופו של דבר … הגיע סוף החיפוש! החודש – לראשונה מזה 4 שנים לערך ביטלתי את המנויים לכל אתרי חיפוש העבודה למיניהן. והנה גם אני היום אומרת את אותם המשפטים שייחסתי לכל "החרטטנים האלו"… פשוט כיף לי… ואני כל כך שמחה שלא התייאשתי, שהמשכתי… ובעיקר שהייתה לי כזאת תמיכה מצד מירב שנתנה לי את הכוח להמשיך.

אני זכיתי. ולכן רציתי לשתף ולומר לכל אלו שמרגישים דומה – שיש אור בקצה המנהרה. ולמירב המקסימה – המון תודה על כל הסבלנות, על אינספור עצות ושיחות. כמו שאמרתי לך – אני עוד סיפור הצלחה שלך אורלי