כשהייתי צעירה יותר, הייתי בטוחה במליון אחוז שבאמת אין טעם.
שלאחרים זה עוזר וזה נפלא,
אבל אני?
אני עם מודעות, אני יכולה לעזור לעצמי יפה מאוד. אין לי צורך לבוא ולשפוך את כל צרותיי בפני מישהו או מישהי זרים. מה זה יתן בכלל..?
הרי אני יודעת לבד מה אני מרגישה, ומה אני צריכה כדי להתקדם.
ובאמת, הצלחתי לא רע. עשיתי המון שינויים בעצמי, מתוך מודעות ותשומת לב למה שכבר לא עובד לי. שיניתי המון דברים בהתנהגות שלי, צורת החשיבה שלי, ביחס שלי לאנשים ולעולם. זה עבד נפלא.
עד שלא.
בשלה מסוים, הגעתי לתקופה בחיי שבה זה לא היה מספיק. המודעות שלי והידע שלי, לא הצליחו להיות מספיקים בכדי לעזור לי להרגיש טוב יותר.
שילוב של עבודה לא מוצלחת, פרידה מבן זוג, תחושת הישרדות כלכלית. הכל ביחד.
כבר לא הצלחתי לעזור לעצמי להרגיש טוב יותר בכוחות עצמי. הבנתי שאני צריכה עזרה.
אבל אז עלו הפחדים.
ואולי אלך לאיש/אשת מקצוע לקבל עזרה והם ישפטו אותי על מה שאני מרגישה ?
אולי ישאלו אותי שאלות שלא אדע מה לענות עליהן?
אולי הם יגידו לי לעשות כל מיני דברים שארגיש שאני לא מסוגלת או לא מצליחה וזה רק יגביר את התחושה הרעה שלי ?
ונתתי לזה הרבה זמן לעצור אותי מלבקש עזרה.
עד שהרגשתי שאין לי ברירה. עד שהרגשתי ממש רע, הכי רע שהרגשתי עד אז. וכבר לא יכולתי לבד.
והלכתי וחיפשתי את אותו אדם שארגיש נוח להגיע אליו עם כל הפחדים שלי. הקשבתי להמלצות, שוחחתי בעצמי, הלכתי לפגישת נסיון…עשיתי את כל הצעדים שיעזרו לי להרגיש בטוחה במקום הזה.
ובאמת, הגעתי למישהי, שאיתה הרגשתי בטוחה.
שאצלה הרגשתי שאני יכולה להיות הכי חלשה שלי והיא לא תשפוט.
שאצלה אני יכולה לבכות והיא לא תרחם, לא תחשוב שאני קטנה ולא יכולה.
היא ראתה מעבר לבכי. ראתה את היכולות שלי. היתה לה הסבלנות, היא התאימה את עצמה לקצב שלי. למה שהיה נכון לי אז.
וזה עבד.
עבד בגדול.
עשיתי איתה תהליך כל כך משמעותי שבסופו, אחרי שנה, במכתב התודה שכתבתי לה אמרתי לה "תודה שעזרת לי להתבגר". כי כך הרגשתי.
היא לא היתה פסיכולוגית, אבל היא הבינה לנפש האדם. הבינה לנפשי.
מאז ועד היום אני לא מפסיקה ללכת לטיפולים. מסוגים שונים, אצל אנשים שונים. בכל פעם מה שמרגיש לי נכון ומדויק לי לאותה תקופה, ולאותו אדם שמרגיש לי שיכול לעזור לי.
אני מאוד מסתמכת על תחושת בטן. ולא מהססת להגיע לפגישה אחת ולהחליט אם מתאים לי להמשיך או לא.
וזה מה שאני מזמינה אתכם לעשות חברים.
תהיו בתשומת לב לעצמכם, לחיים שאתם רוצים לחיות.
האם אתם מצליחים להתגבר על הקשיים בכוחות עצמכם? חברים? משפחה? נפלא !
אבל יש רבים וטובים (כולל אני כמובן) שמגיעים לנקודה מסויימת בה זה כבר לא מספיק.
ואתכם אני מזמינה לאזור את האומץ ולבקש עזרה.
כי מטפל הוא אדם זר, אבל הוא גם אובייקטיבי, הוא מצליח לראות אותנו בלי המחסומים הפנימיים שיש לכל אחד מאיתנו בתוכו. מתוך אותה אובייקטיביות המטפל מצליח להושיט לנו יד, ולעזור לנו למצוא את הפיתרון, את הדרך החוצה מתוך הקושי.
תפקיד המטפל הוא לעזור לנו למצוא את הפתרונות שנכונים לכל אחד מאיתנו, הוא לא נותן פתרונות אינסטנט, לפי מתכון קבוע לכולם, אלא פתרונות שמהווים מעין מתכון אישי.
והמתכון הזה מורכב משיחות, פתיחות , כנות, בכי, צחוק, ריפוי, תובנות.
זה תהליך. לפעמים התובנות מעלות תחושת שמחה, לפעמים תחושת מועקה.
אבל תמיד תמיד, הן מביאות להתקדמות.
לי זה עבד.
ואתם ? מה אתם אומרים ?
שווה לאזור אומץ? בכדי ליצור שינוי ?