כבר בתור ילדה היה ברור שאני ברמת רגישות גבוהה. כלומר, רגישה מאוד.
רק אז קראו לזה – בוכה בקלות.
חלק ניכר מחיי פירשתי את הרגישות שלי כחולשה.
טוב זה לא מפליא כל כך,
יש איזה קטע עם המסרים התרבותיים שלנו שגורם לנו להבין שרגישות היא חולשה:
תהיי חזקה,
אין מה לבכות מכל דבר,
תשלוט בעצמך,
מה אתה בוכה כמו ילדה קטנה?
💧💧💧
להמשיך?
נראה לי שהבנתם את העיקרון.
עם מסרים כאלה, אנחנו לומדים לאט לאט לדחוק למטה את הרגש שעולה,
להחביא אותו טוב טוב בפנים ולא לאפשר לו לפרוץ החוצה.🚫
אז מה עושה ילד או ילדה (כמוני), שהרגשות שלהם נמצאים ממש על פני השטח?
אני אישית הרגשתי שאני לא בסדר.
אני בוכה לעיתים קרובות, אני מתעצבנת בקלות,
כל מיני דברים מעליבים אותי למרות שאומרים לי שזה רק בדיחה ומה אני לוקחת ללב.
למדתי להחביא.
השתדלתי ממש לא לבכות, לא לשתף אם אני נעלבת,
לשחק אותה קולית, לחייך כמה שיותר.
השקעתי בזה המון מאמץ.
הגנתי על עצמי הכי טוב שידעתי,
אבל זה גבה מחיר. איך לא.
מחיר רגשי ופיזי.
ברבות הימים אזרתי המון אומץ והלכתי לטיפול.
לא אחד, כמה וכמה.
במהלך הזמן התיידדתי עם הרגשות שלי ועם הרגישות שלי.
זה לקח זמן, אבל התהליך הזה, שלא הסתיים, הוא החשוב והמרפא ביותר בחיים שלי.
למדתי איך להתנהל עם עוצמת הרגש שאני מרגישה בדרכים שהן אפקטיביות
עבורי ועבור הסביבה שלי.
במילים אחרות, אני יודעת היום איך לתת ביטוי לעצב, כעס, פחד או תסכול בצורה טובה.
כזו שמאפשרת לי לחוות ולפרוק אותם אבל מבלי שזה יפגע בעצמי או במערכות היחסים שלי עם המשפחה, החברים או בן הזוג.
היום, אני חווה את הרגישות שלי במלוא עוצמתה ויתרונותיה.
אני מאפשרת אותה,
אני חוגגת אותה.
🤗🤗🤗
המון אנשים שמגיעים אלי לקליניקה, שייכים לאותו מועדון כמוני.
מועדון הרגישים בע"מ.
אני מרגישה המון סיפוק כשאני מלווה אותם בתהליך שלהם לריפוי וקבלת הרגישות שלהם ככלי עוצמתי.
הם לומדים ברמה הכי פרקטית, איך לאפשר את כל קשת הרגשות בצורה שטובה להם, מקדמת אותם. יוצרת עבורם מציאות טובה יותר.
עכשיו אתם. אשמח אם תשתפו אותי:
איך אתם תופסים רגישות? עוצמה או חולשה?
איזה יתרונות או חסרונות יש לדעתכם בלהיות רגיש או רגישה ?
סקרנית לתשובות שלכם 
מירב
