כשאנחנו עסוקים בלרצות את כולם, חוץ מאשר את עצמנו
כשמדברים על אדם מְרַצֶּה , המחשבה הראשונה שעולה לרוב היא על אדם שאומר כן גם כשהוא רוצה לענות לא,
מישהו שמתקשה לסרב לבקשות,
שמתנדב לעזור גם כשאין לו זמן או כוח,
או שמעדיף לוותר על מה שהוא רוצה כדי לא לאכזב מישהו אחר.
וזה בהחלט חלק מהעניין. אבל ריצוי הוא הרבה מעבר לזה.
לפעמים הוא מופיע בצורות פחות ברורות.
אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במקום של ריצוי בכלל בלי לשים לב שזה מה שאנחנו עושים.
אני זוכרת שבעבר תמיד זרמתי עם מה שחברות רצו לעשות. בכלל לא עצרתי לבדוק עם עצמי אם זה מתאים לי או לא.
אם משהו היה מפריע לי הייתי דוחקת אותו הצידה כל כך מהר שבכלל לא היתה לי אפשרות להבחין שזה מה שעשיתי.
כמובן שהן בכלל לא היו מודעות לענין. זה היה כל כך טבוע בי שזה הפך לחלק ממני.
למעשה, התרגלתי להתאים את עצמי.

וזה אחד הדברים המעניינים בדפוסי ריצוי. לרוב לא מדובר בהחלטה מודעת לוותר על עצמנו. לפעמים אנחנו כל כך רגילים להתחשב באחרים, לקרוא את מצב הרוח שלהם ולנסות להבין מה הם צריכים, שאנחנו כבר לא ממש בודקים מה קורה איתנו בתוך הסיטואציה.
אז איך נראה רִיצּוּי בחיי היום יום?
כשאנחנו אומרים שהכול בסדר, למרות שמשהו בהתנהגות של האדם שמולנו ממש לא מתאים לנו.
כשאנחנו מסכימים לתוכנית שלא מתאימה לנו, רק כי לא נעים לנו להיות אלה שמקשים או משנים את התוכניות.
כשאנחנו מתנצלים שוב ושוב, גם כשלא באמת עשינו משהו לא בסדר.
כשאנחנו נמנעים מלהביע דעה שונה, כי אנחנו לא רוצים ליצור ויכוח או אווירה לא נעימה.
לפעמים נירתע מלכתוב תגובה ברשתות עד שנראה מה כתבו ברוב התגובות האחרות כי לא נרצה למצוא את עצמנו במצב בו נחזיק בדעה שונה מהרוב.
כשאנחנו מוצאים את עצמנו אחראים על מצב הרוח של כולם. מנסים לוודא שאף אחד לא נפגע, לא כועס ולא מאוכזב.
כשאנחנו מתאימים את עצמנו לאדם שמולנו, עד כדי כך שלפעמים אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו באמת רוצים.
לרוב, אם נצליח לשים לב שזה מה שאנחנו עושים, זה יהיה דווקא אחרי שהמפגש או השיחה הסתיימו.
אנחנו חוזרים הביתה, או משחזרים את השיחה,
וכועסים על עצמנו שלא אמרנו את מה שרצינו, לא הלכנו כשהרגשנו שהספיק לנו, אמרנו כן בטח כשבעצם בפנים הרגשנו שממש לא.
לפעמים פשוט נמצא את עצמנו מרגישים כעס לא מוסבר, או תחושת מועקה.
למה זה קורה? מה בעצם מניע אותנו לְרַצּוֹת?
כשאנחנו פועלים מתוך ריצוי, הרבה פעמים אנחנו עסוקים מאוד באדם שמולנו.
האם הוא מרוצה? האם הוא כועס? האם הוא מאוכזב ממני? האם אמרתי משהו לא במקום? האם הוא יחשוב שאני לא בסדר?
מאחורי ההתנהגות הזאת יכולים להסתתר פחדים שונים.
פחד מדחייה, פחד מעימות או כעס של אדם קרוב,
חשש לאכזב, ולעיתים גם פחד שהקשר ייפגע או שהאדם השני יתרחק מאיתנו.
זה לא בהכרח משהו שאנחנו מודעים אליו.
יכול להיות שאנחנו באמת פשוט אנשים מתחשבים, אכפת לנו מאחרים ואנחנו לא אוהבים לריב.
כל אלה יכולים להיות נכונים.
הבעיה מתחילה כשההתחשבות באחרים באה באופן קבוע על חשבון ההתחשבות בעצמנו.
כי יש הבדל בין לבחור להתחשב במישהו אחר לבין להרגיש שאין לנו באמת אפשרות לבחור אחרת.

כדי להבין מאיפה נוצרים אצלנו דפוסי הריצוי, כדאי לפעמים לחזור אחורה ולבדוק מה חווינו או למדנו על מערכות יחסים כשהיינו ילדים.
כילדים אנחנו תלויים בהורים שלנו.
אנחנו זקוקים לאהבה שלהם, לקרבה שלהם, לתחושת הביטחון שהם נותנים לנו – שאנחנו רצויים ושיש לנו מקום.
בתוך הקשר הזה אנחנו לומדים, דרך הרבה מאוד חוויות קטנות ויומיומיות, איך כדאי לנו להתנהג כדי לשמור על אותה קרבה.
יש מקרים בהם ההורה לא הצליח או לא היה מסוגל לתת לילד את תחושת הביטחון הזו. במרבית המקרים זה לא נעשה במכוון כמובן.
למשל, ילד שמגלה שכשהוא מתנגד או אומר לא, ההורה מתרגז ברמה שמפחידה אותו, או מביע אכזבה ממנו, או אפילו מבקש ממנו ללכת לחדר ועושה איתו ברוגז לכמה שעות – עלול ללמוד שכדאי לו להתגמש או לוותר על הרצון שלו.
לא בהכרח כי מישהו אמר לו במפורש שאסור לו להתנגד, אלא כי מה שהוא חווה כשהוא מתנגד, הוא קשוח מדי עבורו, מפחיד מדי.
ילדה שמרגישה שההורים שלה מרוצים ממנה בעיקר כשהיא נוחה, משתפת פעולה ולא עושה בעיות, יכולה ללמוד שכדי להיות אהובה ורצויה כדאי לה להיות ילדה טובה.
כמובן, לא כל ילד שגדל עם הורים שמציבים גבולות או מתעקשים על דברים יפתח דפוסי ריצוי. יש משמעות לאופן שבו ההורה מגיב לרגשות של הילד, למקום שההורה מסוגל לתת לצרכים הריגשיים שלו, לאווירה בבית וגם לאופי ולרגישות של הילד עצמו.
אבל לפעמים, מתוך החוויות האלה, נוצר בתוכנו חיבור בין הצורך להיות אהובים לבין הצורך להתאים את עצמנו לאחרים.
ואז, גם כשאנחנו כבר אנשים בוגרים ועצמאיים, משהו בנו עדיין חושש שאם נאכזב מישהו, נתנגד או נעמוד על שלנו, אנחנו עלולים לאבד משהו מהקשר איתו.
מה המחיר של הריצוי?
בטווח הקצר, ריצוי יכול להרגיש כמו פתרון יעיל.
אמרנו כן, התגמשנו, זרמנו, נמנענו מוויכוח, האדם השני מרוצה והכול לכאורה בסדר.
אבל לאורך זמן יש לזה מחיר.
כשאנחנו שוב ושוב מדחיקים את הרצונות והצרכים שלנו, אנחנו עלולים לאבד קשר עם עצמנו.
זה יכול להגיע למצב בו קשה לנו לדעת מה אנחנו רוצים, מה מתאים לנו, מה מפריע לנו ואיפה עובר הגבול שלנו.
לפעמים מצטברים גם כעס ותסכול. אנחנו נכעס על האדם השני שלא מתחשב בנו, אבל לא תמיד נצליח לעצור לבדוק אם בכלל נתנו לו הזדמנות לדעת מה אנחנו צריכים.
הרי לא אמרנו כלום. הסכמנו, חייכנו והמשכנו הלאה.
וזה יכול להשפיע על מערכות היחסים שלנו. במקום קשר שיש בו מקום לשני הצדדים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב ושוב בתפקיד של מי שמתאים את עצמו, מוותר ומנסה לשמור על השקט.
וככל שאנחנו מתרחקים מהרצונות שלנו, כך קשה לנו יותר להביא את עצמנו באמת לתוך הקשר.
אז איך מתחילים ליצור שינוי?
הצעד הראשון הוא להתחיל לשים לב.
לשים לב מתי אנחנו אומרים כן באופן אוטומטי.
מתי אנחנו מוותרים על משהו שחשוב לנו.
מתי אנחנו שותקים למרות שמשהו מפריע לנו.
מתי אנחנו עסוקים כל כך במה שהאדם השני מרגיש, שאנחנו שוכחים לבדוק מה אנחנו מרגישים.
אפשר להבחין בעיקר דרך תשומת לב לתחושות בגוף – האם כשחזרנו ממפגש כזה או אחר אנחנו מרגישים כיווץ, מועקה, כעס, עייפות גדולה…?
אפשר להתחיל משאלות קטנות שנשאל את עצמנו:
האם אני באמת רוצה את זה?
האם זה מתאים לי?
מה הייתי בוחר או בוחרת לעשות אם לא הייתי חוששת מהתגובה של האדם שמולי?
גם אם נשאל את עצמנו בדיעבד, זה בסדר,
העיקר שנתרגל לשאול ולהקשיב לתשובה שתעלה מבפנים.
לא תמיד התשובה תהיה פשוטה. לפעמים גם כשאנחנו מזהים שאנחנו מְרַצִּים, עדיין קשה לנו לפעול אחרת. כי מדובר בדפוס שנבנה לאורך שנים. דפוס שנוצר כדי להגן עלינו בדרך כלשהי.
בטיפול רגשי אפשר להתבונן בדפוסים האלה, להבין מאיפה הם הגיעו וכיצד הם מנסים לשמור עלינו. אפשר לעשות עבודה רגשית עם הילד או הילדה שבפנים, שלמדו שהם צריכים לְרַצּוֹת כדי לשמור על קשרים.
נוכל לזהות את הפחדים שמתעוררים כשאנחנו רוצים להציב גבול, להגיד לא או להביע רצון שונה, וללמוד בהדרגה שאפשר להיות בקשר עם אחרים בלי לוותר על עצמנו.
המטרה היא לא להפסיק להתחשב באחרים.
להיפך.
היכולת להתחשב, להקשיב ולראות את האדם שמולנו היא חלק חשוב ממערכות יחסים טובות.
המטרה היא שנוכל לעשות את כל אלה גם בלי להיעלם בתוך הקשר.
שנלמד איך לשים גבולות בריאים ולהכניס את עצמנו למשוואה.
שנוכל להתחשב באחרים, אבל גם בעצמנו.
ושנוכל להרגיש שיש לנו מקום בקשר, גם כשאנחנו לא מסכימים, לא נענים לכל בקשה ולא תמיד עושים את מה שמצפים מאיתנו.



